שרה לבני

שרה לבית רוזנברג נולדה בוורשה, פולין. בשנת 1925, בהיותה בת שלוש, עלתה משפחתה ארצה והשתקעה בחיפה. באותה שנה עוד לא היה לחיפה נמל מים עמוקים והמעבר מן האנייה אל החוף נעשה באמצעות סירות. בגיל צעיר היתה שרה חברה ב"מכבי הצעיר", ויחד עם קבוצתה הצטרפה לשורות ההגנה.
בשנת 1938, והיא בת 16, הושפעה מאוד ממשפטו של שלמה בן-יוסף ומן ההפגנות שנערכו ביום שעלה לגרדום, והחליטה להצטרף לבית"ר. לאחר תקופה קצרה היתה גם לחברת האצ"ל. תפקידה הראשון היה ליצור קשר עם ערבי תושב עכו, שהיה מעביר בחשאי מכתבים לאסירי האצ"ל. מאוחר יותר נתפסו, כאמור, 38 חברי האצ"ל שהשתתפו בקורס מפקדים במשמר הירדן. הם נשפטו לתקופות מאסר שונות והועברו למחנה המעצר במזרע. כאשר נשלח אליהם ד"ר אלסנר, רופא שיניים מחיפה, הצטרפה אליו שרה כעוזרת וכך נכנסה למחנה ויצרה קשר עם האסירים. הנסיעות למזרע נערכו בשבת, ומונית היתה באה לביתה כדי להסיעה למחנה. האב, יהודי דתי בעל השקפה לאומית, קרא באחד הימים לבִתו ואמר לה: "אני מבין שאת חייבת לנסוע בשבת, אולם זכרי שאנשים רואים ומתחילים לדבר. על-כן אני מבקש ממך לומר לנהג שיאסוף אותך באחד הרחובות הסמוכים".
בתקופה הסזון נודע לשרה שהבולשת עלתה על עקבותיה, ולכן החליטה לעזוב את חיפה ועברה לצפת, שם עבדה כגננת בבית-הספר אליאנס. בצפת פגשה את ציפורה פרל, שכאמור נשלחה כדי לשקם את הסניף המקומי ויחד החלו בגיוס צעירים לשורות האצ"ל. על כך מספרת שרה: 13

את ועדת הקבלה נהגנו לערוך במחסן של מלון הרצליה (שהיה שייך למשפחת פרל). אנו ישבנו מאחורי מסך וניהלנו דו שיח עם המועמדים להצטרף לשורות האצ"ל. לפתע אומר לנו אחד הצעירים: "מדוע אתן מתחבאות מאחורי הוילון, הרי אנו מכירים אתכן". ואכן, באותם ימים היתה צפת מקום קטן וכל אחד הכיר את כל אחד.

בין המצטרפות לארגון היתה גם יהודית הלר-פלד וזאת למרות גילה הצעיר. תחילה הועסקה יהודית בהדבקת כרוזים ומאורח יותר, בתקופת המצור על צפת, לקחה חלק פעיל בקרבות הקשים. בעדותה היא מספרת, בין היתר:
אני זוכרת איך נתקלנו ברחוב האר"י, לא רחוק מביתי, בילדה ערביה כבת שש שהיתה מפוחדת ובוכייה ולא ידעה להסביר איך הגיעה לשם ומה מעשיה. אנו הרגענו אותה והצלחנו להוציא ממנה לאן היא צריכה להגיע, אחזנו בידה וליווינו אותה עד אחרי מלון מרכזי ועמדנו וצפינו בה עד שעברה בביטחון אל בני עמה. לא עלה בדעתנו שאפשר אחרת...
לאחר שהות של שנתיים בצפת, עברה שרה לתל-אביב, שם צורפה לח"ק. בין הבחורים שהכירה היה גם מיכאל (מייק) אשבל. מיכאל נולד בווילנה, היה חבר בבית"ר ולאחר מכן הצטרף לאצ"ל ואף עבר קורס "סגנים". עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה נמלט לרוסיה, שם הצטרף לצבא פולין החופשית (צבא אנדרס) והגיע לעיראק. לאחר שערק מהצבא הפולני, עלה ארצה ומצא את דרכו לשורות האצ"ל. מיכאל אשבל אהב לשיר, ובאחד המפגשים ביקשו ממנו לשיר לשרה את השיר שכולם אהבו. היה זה שיר ביידיש "אויף דה קנונען", אותו נהגו לשיר הפרטיזנים היהודים. שרה התרגשה מן השיר ואמרה למייק: "עליך לתרגם את השיר לעברית, מאחר ורוב רובם של החברים אינם מבינים אידיש".

בהתקפה על מחנה הצבא הבריטי בצריפין (ראה להלן) נתפס "מייק", יחד עם חברו יוסף שמחון, והשניים נידונו לתלייה. בתא הנידונים למוות עיבד מייק לעברית את "אויף די קנונן", ששמו הפך ל"עלי בריקדות" ובו מסופר על "שרה הקטנה"14. מי היא אותה "שרה הקטנה"? מסתבר שבשעה שמייק אשבל הכיר את שרה לבני, כינוהּ חבריה "שרה הקטנה".
באותה תקופה שרה "יצאה קבוע" עם איתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל. באפריל 1946 הוא נעצר יחד עם 30 מחבריו, בשעה שחזרו מההתקפה על מיתקני הרכבת בדרום הארץ (ראה להלן), ונידון ל-15 שנות מאסר. זמן קצר לאחר מכן נעצרה שרה ונשלחה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. שרה הוחזקה בבית-המעצר, "הוילה", אולם עקב תקרית עם אחת מפקחת בית-הסוהר, הובאה בפני בית-המשפט ונידונה לשישה חודשי מאסר.
במרס 1948 הצליחה שרה לברוח ממחנה המעצר בעתלית (ראה להלן).
איתן לבני שוחרר ב-4 במאי 1947 על-ידי חבריו בפריצת כלא עכו ומיד לאחר מכן נשלח לאירופה. ב-15 במאי 1948 נחת מטוסו של איתן בתל-אביב ומשדה התעופה נסע ישירות אל הוריו.